פעם בבית ספר למשחק אמר לנו אחד המורים “אף פעם אל תתנצלו אחרי הצגה”. מצד אחד, חושפת ההתנצלות חוסר ביטחון, תכונה בלתי לגיטימית עבור שחקן התיאטרון, ומצד שני, עומד מאחוריה, כך נאמר לנו, הרצון המסווה לקבל מחמאות. “בחיי, זה היה ממש גרוע…”, “לא! מה פתאום? זה היה מצוין”. לימים, ובדרך כלל כשאומרים “לימים” מתכוונים משום מה “לשנים”, לפיכך אדייק ואומר “לחודשים”, כשהתחלתי לביים קבוצת תיאטרון ורציתי להיות חכם כמו המורה שאסר עלי אז להתנצל, לימדתי את השחקנים שלעולם אין להתנצל אחרי שיורדים מהבמה. מהר מאד הוספתי שהכלל תקף גם לגבי מי שנמצא על הבמה. וכך הפכה ההתנצלות לאיסור שעובר מאב לבן ולטעות ש־”אמנים אמיתיים” יודעים שלא לעשותה.
לאיסור יש פוטנציאל לגרום לתגובת שרשרת אינסופית. אני כותב “פוטנציאל”, שכן מי שעומד באיסור, כלומר, שותק בפני הרצון להתנצל, מתחמק מהמבוכה על המבוכה ונשאר עם המבוכה האחת. הפוטנציאל האמור מתממש בשעה שמי שמודע לאיסור מתנצל אף על פי כן. ראשית מוצגת היצירה, ואחר כך באה ההתנצלות, ולאחריה ההתנצלות על ההתנצלות ומכאן, כתוצאה מהמודעות לאינסופיות, תכונה בלתי לגיטימית עבור התודעה, תבוא בדרך כלל שתיקה מביכה במיוחד: “בחיי, זה היה ממש גרוע… אוף, לא הייתי צריך להגיד את זה”.
הפוסט הבא...
פוסטים אחרונים
קישורים
פרסומות שלא מייצגות אותי
טל חבר
כלים
